הקלדה ואני

בזמן האחרון אנחנו נחשפים לגישות הבעה בהקלדה כפטריות אחרי הגשם. מורים, הורים, אנשי מקצוע שונים בתחום ובתוך הכול המון ביקורת אחד כלפי השני.


ואז אני נשאלת: 'מה את אומרת'?

ואני קודם כל אומרת שיש מקום לכולם. לצערי הרב יש מספיק אוטיסטים כך שלכולנו יש עבודה. בואו נשקיע את העבודה בלהיות טובים זה כלפי זה וכלפיהם. נלמד, נתפתח ונמשיך למצוא פתרונות חדשים וחדשניים.

כשהורה מתקשר אלי לשיחה ראשונית אני מרגישה צורך קודם כל לתת לו את הידע, מה אני עושה, מה מבדיל אותי מאחרים, מה הרקע שלי. את זה אנסה לספר גם כאן.



אז הרשו לי לרגע 'רק על עצמי לספר ידעתי'...


עבורי התהליך הטיפולי בהבעה באמצעות הקלדה, הוא בדגש על ההבעה. ההקלדה היא כלי, אמצעי. בדיוק כמו בשם. כשמגיע אלי אדם לתהליך הקלדה אני אוספת את כל הכלים שלי. את השנים והידע של אלבאום. תפיסת הגוף, שיכלול הקואורדינציה, עבודה על ארבע האינטליגנציות; גוף, רגש, חשיבה ואנרגיה. אנחנו נעבוד על הוויסות החושי-רגשי ואיך מתוכם אני מנהל ומנווט את הגוף שלי לפעולה הרצויה. איך אני מארגן את המחשבות בראש, מחזיק מחשבה אחת/מילה אחת ומוציא אותן לידי הקלדה.

חלק מהתהליך הוא לעבור שינוי תפיסתי של המטופל וההורה. המעבר מאדם שותק לאדם מביע. נקודת המוצא שלי היא ידיעה ברורה שיש מולי אדם שמבין אותי. אם אתם חיים איתם, אתם יודעים שהם מבינים, פיתחתם שפה משלכם… מבט בעיניים, ג'סטה, צליל מיוחד. אנחנו כאן נלמד: כמה? מה מעניין? מיהו האדם הזה שיושב מולי? בכל טיפול שלי אני מבקשת שיהיה הורה נוכח בחדר. כאן אני מביאה את הכובע של מנחת קבוצה, הרי שלושה אנשים בחדר הם כבר קבוצה, לא? ההורה מחבר ומשלים את העולם שמחוץ לחדר כך שיחד נוכל ליצור למטופל עולם שלם יותר, לעשות את החיבורים שכמעט לא קיימים. השאיפה גם אם היא בהתחלה מרגישה רחוקה עד מאוד, היא לפתח את היכולת של ההורה והילד להקליד גם ביניהם. ככל שההורה נוכח ומעורב בתהליך, כך זה מתקיים. שיהיה ברור שאמנם על הדף זה קליל ומהיר אבל המציאות, כפי שאתם כבר יודעים, היא לבנה על לבנה, תהליך ארוך והדרגתי. תהליך שמתחיל במחשבה שזאת אפשרות בכלל, וממשיך בללמוד לנהל את הגוף ואת המחשבה, לחזק את היכולת המוטורית ובוא בעת לגבש זהות, להיות בתוך תהליך רגשי, לעבור תהליך עם ההורה – זה שבחדר וזה שמחוצה לו, היחסים עם האחים והחברים. הרבה עבודה יש כאן... ועוד לא דיברנו בכלל על שכלול היכולת המוטורית. תמיכה? איזה סוג של תמיכה? מהם השלבים השונים בדרך לעצמאות מוחלטת?





הבחירה והחיבור לשיטה של יעל כהן

אולי כאן זו הזדמנות לספר על החיבור ועל הבחירה שלי ביעל כהן כמנטורית.

כפי שסיפרתי, את הדרך שלי התחלתי עם תומר, נער אוטיסט לא ורבלי. לא ידעתי על זה כלום, מעולם לא פגשתי אוטיסט שלא מדבר. יעל עדיין לא התחילה ללמד ופשוט ליוותה אותנו בדרך. התחושה הייתה של קפיצה למים והחרדה שלי הייתה עצומה. מתוך החרדה והרצון להבין אותו לא האמנתי לה ולא האמנתי בעצמי שאני יכולה להקליד איתו בלי לגעת בו. זה היה פשוט בלתי נתפס בעיני. ואכן, בהתחלה, הייתה תמיכה. רק רציתי לשמוע ממנו בכל מחיר. אז עוד לא הבנתי למה יעל דרשה שימי לב לתמיכה.

היום בדיעבד אני מבינה את המחיר. אם זה ברמת ההצפה, אם זה ברמת הרגישות ויכולת ההזדהות שלהם. אבל יותר מהכל היום אני יודעת שזה אפשרי. אני מאמינה בהם. באמת מאמינה שזה אפשרי. אני לא מופתעת מכל אחד שבא וכותב וחושבת שזה נס. אני יודעת שכל אחד יכול. אמנם לכל אחד יש את הקצב, הדרך, האתגר, הידע והסקרנות שלו אבל כל אחד יכול. אנחנו כאן כדי ללמוד. ללמוד אותם, ללמוד אותנו איתם.

היום אני גם מבינה לעומק את הרציונל שעומד לנגד עיניה של יעל. השאיפה להקלדה עצמאית שאותה המטופל רוכש לאחר שהוא לומד איך לשלוט בעצמו, במחשבותיו ובהתארגנות של הגוף שלו בעצמו.

תהליך מפרך ומורכב, עבור המטופל והמטפל, אבל תהליך שבסופו האדם רוכש יכולות לא רק בתחום ההבעה בהקלדה, אלא בכל תחומי החיים.


ולסיכום, אני כאן כי אני מאמינה שבני אדם מתפתחים מתוך אינטראקציה. אנחנו מפתחים זהות מתוך מפגשים עם אחרים. כמה הזדמנויות יש לאדם השותק לפתח את הזהות והמשמעות שלו בעולם? לעבור תהליך אישי ורגשי?

מבחינתי זאת מטרת העל.. מקום בעולם. מקום שאני שייך בו.





#bloggingtips #הבעהבאמצעותהקלדה




פוסטים אחרונים

הצג הכול