מה את מרגישה?

אחת המשימות הכי חשובות לי עם מילה, ביתי, היא ההכרה ברגש.

מחנכים אותנו לא לדבר את זה, לא להרגיש את זה.

לבנים אסור לבכות, אסור להביע רגש. זוכרים את דני? 'אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין'.

והבנות הן פשוט 'יותר מדי'. יותר מדי רגישות, יותר מדי היסטריות, יותר מדי דרמטיות...


יש יותר מדי רגשות שנחשבים 'שליליים', כעס, קנאה… אסור לנו להרגיש אותם. בדרך כלל הם יבואו עם בושה ואשמה.

גם המנעד החיובי לא רצוי שיהיה יותר מדי.


ההחזקה והאיסור שמובילים לחוסר הכרה, ועוד קודם לה, היכרות בסיסית עם עצמי. מה אני מרגישה עכשיו?

ומתוך הידיעה לתת את ההכרה שנדרשת.


רובנו נעים כל הזמן בין הדחקה רגשית להצפה רגשית.





אני מסתכלת על מילה בסיטואציות חברתיות. כבר עכשיו, בגיל שנתיים וחצי, לפעמים קשה לא להרגיש את הצביטה בלב.


ואני יודעת על עצמי שרוב הפעמים היה קשה יותר כי ניסיתי לדלג מעל זה.

אז היום, עם הגור הקטן אתיישב בגובה שלה, אחבק ואשאל... מה את מרגישה?

אלמד אותה את הרגש, אקרא לו בשמו.

שתדע שזה לגיטימי… להיעלב, לכעוס, להיפגע, לקנא, להיות מתוסכלת. מותר.

ועם חיבוק זה עובר מהר יותר.