אמה אצלי מיולי 2018.
מתחילה הקורונה אנחנו נפגשות בזום. נדמה לי שבשנה וחצי האחרונות ראיתי אותה פיזית פעם אחת.
היכולת המוטורית שלה נראתה די מיד, השליטה ביד, באצבע. הקושי היה להחזיק מילה בראש, לארגן את המחשבה שלא תברח ולהצליח להקליד אותה ורק אותה.
בלי לזלוג לרצף אותיות, בלי לערבב עוד מילים. לא מעט פעמים תביא איתה הדיספרקסיה גם את חברתה הטובה דיסלקציה וזאת הייתה ולפעמים עדיין העבודה שלנו איתה.
אז כן, יש כאן אנשים שלא מפחדים מהתמדה ומעבודה קשה, הן מטיבות לכת. אני מכניסה את ההורה לחדר לטובת שתי מטרות עיקריות:
להשלים לי מידע, הוא מכיר את עולמו הרבה יותר טוב ממני. הרבה פעמים ההורה מבין ומקשר את הכתוב טוב ממני.
שילמד. כאשר ההורה מוכן בעצמו לעבור תהליך, לשנות את נקודת המבט על הילד, להתפתח יחד אתו, ללמוד ללוות אותו טכנית ורגשית, אז אנחנו נראה קפיצות אדירות.
אמה ואמירה הן מודל. אמא ובת שכל אחת לקחה את האחריות על החלק שלה וביחד מצליחות לנהל שיחת הקלדה שהיא טיפול שלם דרך הזום.
אם תשימו לב טוב לתמונה, אמירה יושבת בצד שמאל.
אמה מקלידה ביד ימין.
לעיתים היא תומכת לעצמה ביד.
מודל לחיקוי, כבר אמרנו?