אני משאירה את התמונה, אותנטית כמו שהיא.
כפי שאפשר לראות, ההקלדה הזאת היא במפגש 125. לא, לא יום אחד מקבלים מקלדת ליד ומתחילים לרוץ. ליבי עשתה דרך ועומלת כדי להשיג את המטרות שלה. לווסת בין הרגש למוח, להצליח להרגיע את הרגש, את ההצפה של המחשבות, כדי לכתוב ברור.
לעבור דרך, לאמן את שרירי המח והגוף כדי להגיע להקלדה עצמאית.
לא, זאת לא אותה הקלדה נקייה וצחה כמו שלנו. היא מתומצתת וקצת פואטית. כי ככה היא, קצת אחרת.
הנה חלק קטן משיחה ארוכה:
אמא – ביחד זה נחמד, אבל גם מציף, והמילים שאת מקלידה עוזרות לנו להבין אותך בהרבה תחומים.
ליבי – ממענה אבל חלימיה לומר מילים חולמת ילוולה לפה צליל חגיגיות המילימ להבממנה המענהה.
אמא – ליבי, אנחנו אוהבים אותך בדיוק כמו שאת, מדברת, מקלידה, שותקת, בוכה ושמחה, בכל מצב.
להיות הורה לילד מקליד נראה לי כמו עוד קושי לאתגר של ההורה לילד האוטיסט.
להחזיק את הגם וגם. מפגשים של כלום ואז מפגשים של זיקוקי דינור.
רכבת הרים למעלה, למטה. רגע כתיבה מרגשת ורגע זריקת חפצים.
לקרוא שחור על גבי לבן שכן, אני כותבת, אבל אני גם חולמת, שילווה לפה צליל חגיגיות המילים כשבא ממנה מענה. להחזיק שוב ושוב את מנעד הרגשות של השמחה, היי, היא כתבה! אבל היי, כואב לה! קצת שמח קצת עצוב, אמרו במיסטיקנים הסינים.
הפוסט הזה הוא לליבי ולא פחות לאמא הלביאה של ליבי ולהורים לילדים האוטיסטים באשר הם.
השיר 'יש בך' מתוך הפסטיגל הוא ההמנון שלנו בחדר.
אז ליבי וסיגל אהובות הלב, יש בכן עולם שלם מלא חלומות.
תאהבי לפני הכל את עצמך…
כי את שמש, את מוארת.
אז אל תפחדי לגלות.
שיש בך עולם שלם מלא חלומות.
תבחרי כל מה שבא לך להיות.